יצירה מוסיקלית כתובה למקהלה, 2 סולנים (טנור ובס) ותזמורת (המורכבת בעיקרה מכלי קשת) ומבוססת על הטקסט שאומר בן על קבר אביו או אמו.

 

המלחין על יצירתו:

"יתגדל ויתקדש שמה רבא". בגיל צעיר מצאתי את עצמי קורא טקסט זה מעל קברו של אבי. "יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם ויתנשא ויתהדר, ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא". הרגע הזה והטקסט נחרתו עמוק בתוכי, ובבואי לכתוב את היצירה בחרתי לעסוק במורכבות הנוצרת בין טקסט ההלל לבין התחושה האישית במעמד שבו הוא נקרא.

 

ביצירה אופנים שונים של טיפול בטקסט: מהקראה אחידה, חדה וכמעט מונוטונית שלו ,דרך זעקה שלו (שנעשית בד"כ ללא מילים ע"י התזמורת, מיד לאחר הקראת חלקים ממנו) ועד פירוק מוחלט של הטקסט בתוך מרקם כאוטי שנעשה על רצף מילות ההלל, בחלקו השני. הסיום מושר ע"י זמר בס אחד (אשר גם פותח את היצירה) השר על צליל אחד כמעט ללא קול, חסר כוחות וכנוע, את שתי המילים הראשונות "יתגדל ויתקדש".

 

סגנון הכתיבה של היצירה משלב השפעות משירת בית-הכנסת ובית המדרש, הן בבחירת המרווחים והקווים המלודיים והן באופן ההטרופוני בו הוא מטופל לעיתים. כן ניכרת השפעה של היצירות הדתיות למקהלה ותזמורת של כרישטוף פנדרצקי.

 

ההרמוניה הינה דיסוננטית ובנויה על מספר מצומצם יחסית של מבני אקורדים (יחס בין המרווחים השונים באקורד) שאופייני לחלק מיצירותיי.

 

ביצירה זו בחרתי שלא להשתמש כלל בחצוצרות וטרומבונים, בחירה לא שגרתית ליצירה תזמורתית העוסקות בנושא המוות, בשל רצוני להימנע מההצללה המלאה והחודרת שלהם, ולהישאר ביכולת הביטוי של כלי הקשת בליווי כלי הנשיפה העדינים יחסית (חלילים, קלרינטים ובסונים) בלבד, בכדי לשמור על אלמנט קאמרי במידת מה. זו אינה יצירה הצהרתית גם ברגעיה ה"זועקים", והיא מבטאת את כאבו של האדם הבודד, באופן מופנם משהו גם ברגעים המתפרצים, בכדי לשמור על האיזון בין ההתפרקות הפנימית לצורך לכבד את המעמד.