פרקי היצירה:

.

1. Les Voix de la Nature – Adagio – Allegro Vivo
   
2. Scherzo – Presto con Fuoco
   
3.  Adagio Profondo
   
4. Intermezzo – Prestissimo
   
5. Marche Funèbre – Lento Tragico
   
6. Finale – Tema con Variazioni – Allegro Assai

.

---

דברי המלחין גיל שוחט על יצירתו:

.
בתוך אוקיאנוס התחושות האפוקליפטיות של ימי הדמדומים של העידן שלנו, עלתה ביום בהיר אחד סירת מפרש צחורה בדמותה של הזמנה מאת התזמורת הסימפונית ירושלים: הזמנה לבצע ולהקליט יצירה סימפונית שכתבתי לפני עשרים שנה בדיוק. יצירה זו הנה היצירה הסימפונית היחידה שכתבתי במהלך 30 שנות הקריירה שלי ללא הזמנה, ללא גוף מבצע, וללא גוף מממן. יצירה שנולדה מתוך דחף פנימי עז, כמעט בלתי נשלט: ליצור סימפוניה מסכמת המביטה גם על העולם כולו וגם על חיי שלי מתוך מעין חוכמה עתיקה ותובנה עמוקה.

 

כשכתבתי את היצירה הייתי בן 27 בלבד. חייתי אז בדירה קטנה בפריז, ובה שולחן עתיק ועט נובע, כיסא ישן על פרקט חורק ואף לא זכר לפסנתר. באווירה הבוהמיינית הזו, כמעט ללא תלות בהבלי העולם וברעשיו, התבודדתי מידי יום ביומו ושקעתי בכתיבה רצופה ומאומצת שארכה בין 12 ל-15 שעות מידי יום ביומו. יותר מכל יצירה אחרת היה נדמה לי שיצירה זו נכתבת בידי עצמה, משל הייתי שליח או כלי בידי כוח זר ונסתר אשר מכתיב לי אותה. כל המוזיקה, מהצליל הראשון ועד האחרון, התנגנה בראשי ולא שמעתי ולו אחד מצליליה מופק על ידי כלי נגינה כלשהו גם בחודשי כתיבתה ולא במשך עשרים השנים לאחר מכן, עד עצם היום הזה.

 

כבר מתכנונה של הסימפוניה הבנתי שמדובר ביצירה אבסטרקטית יותר, שלא תישא שום כותרת תוכניתית – בניגוד לכל שמונה הסימפוניה האחרות ורוב יצירותיי בכל הז׳אנרים שאי פעם כתבתי. הייתי כאמור בן 27, אבל הרגשתי כמו בן 72, ואולי כמו בן 702: נתתי דרור לנשמה הזקנה שהייתה קיימת בי ושאת קיומה חשתי עוד כשהייתי ילד בגן הילדים. דווקא בגלל שמדובר ביצירה מסכמת רציתי לשמור עליה נקייה וטהורה, חפה מכל תכנית רעיונית או מילולית, עד כדי כך שאפילו עצם כתיבת מאמר זה מהווה חטא למהותה של היצירה.

 

זו תהיה כבר קלישאה להגדיר את היצירה הסימפונית הזו כסיפור מעגל החיים, נושא נפוץ עד שחוק בקרב מלחיני מוזיקה קונצרטאנטית. למרות זאת כמעט ואין דרך אחרת להגדיר ברמה הרעיונית המופשטת ביותר את מסגרת היצירה מעצם היותה הסימפוניה התשיעית – עם כל המשמעות המסורתית העמוקה הנלווית למספר סידורי שכזה לסימפוניה רחבת היקף. כל אחת משמונה הסימפוניות הקודמות שלי – גם אלה הווקאליות כגון ״קודש קודשים״, ״סימפוניה גרמנית״ או ״הסימפוניה הישראלית״, וגם אלה האינסטרומנטליות הטהורות דוגמת ״סימפוניית האש״ או ״סימפוניית האורות״ – עוסקת בנושא מסוים שאותו היא מנסה לתאר באינספור ספרות רעיוניות של מרכיבים מוזיקליים. במובן מסוים הסימפוניה הזו היא סיכום של כלל הרעיונות שנכתבו לפניה, רעיונות אשר בעצמם יוצרים את אותה ספרה צלילית ובכך הופכים את ההתרכזות באמצעים המוזיקליים למטרה בפני עצמה. אם לדבר בלשון פילוסופית, הסימפוניה הזו עוברת מן האפיסטמולוגי לאונטולוגי – גם בתהליך כתיבתה וגם באמירתה.

 

הפרק הראשון בסימפוניה הינו ההזמנה המפתה לעבור את מפתן גבול הערות והחלום, כאשר את החלום מהווה זניחת רחשי העולם שבו אנו חיים היום לטובת רחשי קולות הטבע האלמותיים. מאקורד הדו מז׳ור השברירי של כלי הקשת, בשילוב פעמונת מוות, ניסיתי לברוא עבור המאזין אופק אודיטורי מקורי, ספרה חדשה הנעה בין חושניות להיפנוזה. המנגינות הבסיסיות שמרכיבות את הפרק הזה, כמו את כל הסימפוניה, נהירות לכל מאזין וקומוניקטיביות ביותר – כך לפחות אני מאמין בכל ליבי. בפרק הזה, יותר מבכל הפרקים האחרים, לקראת סופו המנגינה הראשית ממומשת באופן מוחלט על ידי כל כלי התזמורת.

 

הפרק השני מייצג את הטירוף, המהירות והוורסטיליות הרגשית האופיינית כל כך לתקופתנו. בסופו סולו ארוך לכינור, מעין קונצ׳רטו קטן שהופך במהרה למפגן של מוזיקה קאמרית כנגד זו הסימפונית, המהווה את לב היצירה, ביצוע שמחזיר אותנו במובנים רבים לטבע. הפרק השלישי הוא כמובן הרומנטי ביצירה, ועבורי מדובר ברומנטיקה של חמלה, חסד והבנת העולם. רומנטיקה שונה במעט מהסנטימנטליזם שאותו ניסיתי ליצוק לכל אחת מהיצירות שקדמו ליצירה זו. חגיגת החיים מובלת אל שיאה בפרק הרביעי, שנוגע לעיתים בגבולות של גסות ואלימות – המהווים אף הם חלק מההוויה הכוללת של המנעד הרגשי של היצירה.

 

החגיגה מסתיימת בפרק החמישי, מארש האבל, הפרק היחיד שאי פעם כתבתי שמבוסס על כתבי יד מצעירותי. מדובר ביצירות ראשונות שכתבתי לפסנתר בשנים המוקדמות לנגינתי, ככל הנראה בגיל תשע. את כתבי היד הללו תיזמרתי עבור סיפור המסגרת של הפרק הזה, וכיום כשאני מנצח עליו ושומע אותו בפעם הראשונה אני חוזר אחורה לא 20 שנה כי אם כמעט 40, אל אותו ילד עצוב שהייתי, אולי יותר עצוב ממה שאי פעם ידעתי.

 

בשלב זה נגמר סיפור החיים ונותר לנו רק ללכת אל המעבר. המעבר מיוצג על ידי מוזיקה טהורה שאיננה קשורה לדבר, ונמצאת מעבר לחיים עצמם ומעבר לתפישה האנושית. לא נותר לפרק זה אלא להשתמש בצורות המוזיקליות המקובלות ובראשן הצורה הנעלה של נושא ווריאציות, עם פוגה כפולה בתחילתו וסופו. ככל שהתקדמה הכתיבה, כך התקדמה גם החגיגה, ההילולה, והטירוף – והפרק מסכם את הסימפוניה באותו צליל ראשוני בו היא החלה, הדו.

 

ההקלטה המובאת בפניכם הייתה עבורי רגע מיוחד מאוד בקריירה: בריאה יש מאין של צלילים שעטו חיים ואשר אותם כתבתי בדיוק עשרים שנה לפני שקולם נכנס לאוזניי. קטונתי מלדעת מה יהיה גורלה ההיסטורי של יצירה זו, עליה עמלתי כל כך. זה הזמן לתת לכל אחת ואחד מכם להאזין ליצירה ולשפוט בעצמכם.