גארי ברתיני - במלאות 12 שנים לפטירתו

מרץ 21, 2017

על גארי ברתיני – במלאות 12 שנים לפטירתו

גארי ברתיני - במלאות 12 שנים לפטירתו

'הוא יכול היה להיות מחמיר – אבל גם עם עצמו. הוא היה אדם דגול, איש נפלא, בעל אופקים נרחבים של למידה ותחומי עניין. הוא דבר שמונה שפות, תמיד פתוח לדברים חדשים, תמיד צעיר ומודרני ברוחו.׳

 

את הדברים הללו אמר סוכנו של גארי ברתיני, תומאס יונג, לאחר מותו  - ב-17 למרץ 2005. קשה להמעיט בכשרונו של ברתיני, גם במבט לאחור. אולי יותר מכל מוסיקאי אחר, הביא המנצח גארי ברתיני את עשיית המוסיקה הישראלית לרמה שניתן להשוות אותה למתרחש ברמה הבינלאומית.

 

האבות המייסדים של המוסיקה הישראלית היו מלחינים כמו פאול בן חיים וסטפן וולפה, פליטים מגרמניה הנאצית בשנות השלושים. ברתיני בנה על-גבי היסודות הללו מסורת ביצוע של יצירות כורליות, תזמורתיות ואופראיות שיחיו הרבה אחריו, וזכה לכבוד רב ברחבי העולם.

 

ברתיני נולד ב-1 במרץ 1927, בעיירה בריצ׳בו שבחבל בסרביה (כיום במולדובה). אמו הייתה ביולוגית ואביו היה המשורר והמתרגם ק.א. ברתיני. גארי ברתיני החל ללמוד נגינה בכינור בהיותו בן שש. בזמן השואה, עת היה נער, נשלח יחד עם רבים מיהודי בסרביה לגטאות ומחנות טרנסניסטריה שבדרום-מערב אוקראינה. בתקופת הגירוש נותק מהוריו, וחזר ופגש אותם רק לאחר תום המלחמה.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה למד בקונסרבטוריון של מילאנו (1946-7), ולאחר מכן עלה לישראל, המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה בתל אביב תחת מורים כגיאורג זינגר ומרדכי סתר, שהיה לידידו הקרוב, וסיים שם את לימודיו ב-1951. מיד לאחר מכן נסע לאירופה, ללמוד ניצוח והלחנה באקול נורמאל דה מוזיק ובקונסרבטוריון שבפריז. ז'אק שאייה היה אז המוסיקולוג המוביל בצרפת – ברתיני למד עמו בסורבון, ובין מוריו היו גם נדיה בולאנז׳ה, ארתור הונגר ואוליבייה מסייאן.

 

ברתיני שב ארצה ב-1945, והקריירה שלו נסקה מיד – הרבה בזכות פעולותיו ההחלטיות שלו עצמו: הוא ייסד את מקהלת רינת (לימים המקהלה הקאמרית הישראלית) ב-1955, ונותר מנהלה המוסיקלי עד 1972, כשהוא מפגיש בפעם הראשונה קהלים ישראליים עם שירה כוראלית מהאיכות הגבוהה ביותר, עם רפטואר שנע בין מוסיקה עתיקה למלחינים עכשוויים. המקהלה אף עודדה מלחינים ישראליים להלחין יצירות כוראליות תובעניות, בידיעה שיזכו לביצוע איכותי וללא פשרות. רק מרדכי סתר, מורו לשעבר, העז להלחין יצירות שכאלו לפני כן, ואלו סבלו מביצועים לא מוצלחים, עד להקמת מקהלת רינת - והצלחת המקהלה הביאה להקמת מקהלות נוספות בארץ.


בשנת 1965 הוא ייסד את האנסמבל הקאמרי הישראלי, שכלל תזמורת קאמרית ומקהלה קטנה, והביא אותו לרמה עולמית בעשר השנים שלו שם.


במהירה משך התעניינות נוספת. הוא בילה כעשור, ב-1971, כמנצח ראשי אורח של התזמורת הסימפונית של הבי.בי.סי. בגלזגו, שם גם עבד עם האופרה הסקוטית.

 

מיד לאחר מכן בילה כשנתיים בתזמורת הסימפונית של דטרויט לפי שעבר לתזמורת הרדיו של קלן לתקופה של כשמונה שנים במשרת המנצח הראשי, עד ל-1991, ובארבע השנים האחרונות שלו שם היה גם המנהל הכללי והמנהל המוסיקלי של בית האופרה של פרנקפורט על המיין. האופרה של רומא הזמינה אותו להיות מנהלה המוסיקלי בשנת 1997, ואילו בשנה האחרונה לפני מותו לקח על עצמו את משרת המנהל המוסיקלי של האופרה סן קרלו בנפולי. זו גם הייתה השנה האחרונה מתוך שבע בהן היה המנהל המוסיקלי של תזמורת המטרופולין הסימפונית של טוקיו.

 

בה בעת, הוא הפך לאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר במוסיקה הישראלית, כמנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים במשך כתשע שנים, מ-1978, יועץ אמנותי של פסטיבל ישראל בין 1976-1983, והמנהל האמנותי של האופרה הישראלית החדשה בתל אביב משנת 1994, משרה בה החזיק עד פטירתו.

 

בשנותיו כמנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, הוביל את התזמורת לגבהים חדשים, שבאו לביטוי ברפטואר המגוון של התזמורת ובאיכות הביצוע. ברתיני אף ייסד את פסטיבל ׳ליטורגיקה׳ השנתי, בו בוצעו יצירות של מוזיקת קודש מכל התקופות. ביתה של התזמורת (עד לימינו אנו) - האודיטוריום ע״ש הנרי קראון - נבנה בעקבות בקשתו האישית של ברתיני מטדי קולק, ראש העיר ירושלים דאז.

 

ברתיני היה מנצח אורח לעיתים קרובות במקומות אחרים, והופיע באופן סדיר עם הפילהרמונית של ברלין ועם הפילהרמונית הישראלית, בין השאר, ולעיתים שילב כוחות עמה כוחות כמנצח על מקהלת רינת - בביצועים בלתי נשכחים של סימפוניית תהילים מאת סטרווינסקי, איוב מאת דלפיקולה, תיקון חצות מאת סתר, המלך דוד מאת הונגר, עבודת הקודש מאת בלוך ודפניס וכלואה מאת רוול. הוא גם נראה לעתים מזומנות באופרה של הבסטיליה בפריז, תיאטרון מרינסקי בסט. פטרבורג ובלה סקאלה שבמילאנו (רשימה חלקית מאוד...) ועם מיטב הסולנים.

ברתיני קיבל את פרס ישראל ב-1987, כהוקרה על עמלו למען המוסיקה בארצו המאמצת. מבקרי המוסיקה של איטליה העניקו לו את פרס אביאטי פעמיים: המנצח הטוב ביותר ב-1995 ומנצח האופרה הטוב ביותר כשלוש שנים לאחר מכן. עמיתיהם הצרפתיים הסכימו, והעניקו לו את הגראן פרי עבור האופרה בילי באד מאת בריטן, ומלחמה ושלום מאת פרוקופייב (וורנר).

 

ברתיני היה גאה ברוחב היריעה של הרפרטואר שלו, ממלחינים בני זמנו – לואיג'י דלפיקולה, מאוריציו קאגל, גיורגי ליגטי, דריוס מיו, מרדכי סתר ויוסף טל, ורבים נוספים – ועד ליצירות מהמאה ה-16 מאת ז׳וסקן דה פרה.  רשומות על שמו מספר רב של בכורות, בכללן הקלטות של יותר מעשרים בכורות ישראליות. הוא הצטיין בהדגשה הבו-זמנית של פרטים לצד מבנה ביצירות גדולות. הפרשנות שהעניק לרקוויאם של ברליוז ומחזור הסימפוניות השלם של מהלר זכו לשבחים רבים מן המבקרים.

 

אבל בעצם ברתיני לא היה רק מנצח: הייתה לו התובנה הנוספת שנבעה מהיותו מלחין בעצמו, שכתב יצירות תזמורתיות (בתוכן בלט וקונצ'רטו לקרן), מוסיקה ליותר מארבעים מחזות, יצירות קאמריות, ושירים. הוא היה פעיל במיוחד כמלחין בתקופה שלאחר סיום לימודיו, למרות שהוענק לו פרס ישראל להלחנה ב-1978.


הופעותיו האחרונות של ברתיני התקיימו בינואר 2005, בתיאטרון מארינסקי בסט. פטרבורג ועם התזמורת הלאומית הרוסית במוסקבה – וזכו אף הן לשבחים. ברתיני, כך נדמה, לא נח לרגע: הוא עבד בצמוד למלחין יוסף ברדנשווילי על האופרה מסע אל תום האלף, עליה אמור היה לנצח. למרבה הצער, הוא נפטר בסמוך לתחילת החזרות.